לפרק א לחצו כאן.
להיפרד ממיטל היה הדבר הקשה ביותר שקרה לי בחיי עד כה. כפות רגליה היו חסרות לי. הייתי מכור אליהן ללא סייגים וללא מעצורים. ההנאה שחוויתי מהן הייתה עצומה יותר מכל תצלום שביצעתי אי פעם לכפות רגלי בנות, ויותר מכל גמירה שחוויתי בזמן אוננות. הרושם שנשאר מהחוויות שהיו לי איתה לא נמחה גם כמה חודשים אחרי גיוסי לצה"ל . כל כך הרבה שעות בילינו יחד בשלל תנוחות מגרות, שבהן זכיתי שכפות רגליה הסקסיות יהיו אל מול פניי, כאשר אני זוכה לסגוד אליהן ללא הפרעות. אחחח... תקופה מאושרת! כל פעם שנזכרתי בה הרגשתי צביטה בלב. כמה חבל שאין כפות רגליים כאלו בנמצא כאן, בבסיס מרוחק בדרום הרחוק.
התגייסתי לחיל שריון, לחטיבה 401. הבסיס - שיזפון, חור באמצע מדבר מדכא. מהגן עדן של כפות רגליים שחוויתי עד כה בתיכון, פתאום הגעתי לפלוגה גברית לחלוטין, עם משמעת צבאית נוקשה. גם הבנות המעטות שהיו בבסיס, לא יכלו להביא לי סיפוק. ראשית כי לרובן לא היה פטור נעליים, כך שכפות רגליהן היו שקועות עמוק בתוך נעליהן הצבאיות המבאסות, שנית, גם אם הייתה מידי פעם בחורה המסתובבת עם סנדלים, לא יכלתי לסובב את ראשי ולצפות במחזה שנמצא בתחתית גופה, כי כל תנועה לא במקום העלתה את חמתו של הסמל מחלקה העצבני.
גם על רגליהן של מעט החיילות עם פטור נעליים לא הורשתי להסתכל
הטירונות הייתה לא פשוטה, אך התעודדתי בכל פעם שנזכרתי בחוויות המעוררות שהיו לי עם מיטל במשך כשנה וחצי בתיכון. בשבתות המעטות שהייתי יוצא הביתה ניסיתי לגשש ולנסות ליצור קשר עם מיטל, ואולי לקבל קצת זמן סגידה לכפות רגליה - יתכן שאחרי כל מה שעברנו היא תסכים לכך אף אם לא אכין את שיעוריה, אך זה לא צלח. היא כבר הייתה במקום אחר, והתברר לי מאוחר יותר שהיה לה חבר.
גם תקופת האימון מתקדם, שבו הוכשרתי להיות תותחן במרכבה-4 הייתה תקופת יובש מבחינתי. על אף שהמשמעת הצבאית לא הייתה כבתחילה והדיסטנס עם המפקדים כבר נשבר, לא הצלחתי להגיע לסיפוק מיני ממתי מעט הבנות שנעלו סנדלים ברחבי הבסיס.
סיימנו את האימון מתקדם, משם עברנו היישר לקו חי"ר באחת מערי השומרון. אמנם המקום לא היה מי יודע מה סימפטי, אלא ששמחתי סוף סוף להתרחק מהמדבר המדכא שבו שהיתי במשך שמונה חודשים לא פשוטים. סוף סוף רואים משהו חוץ מחול. סוף סוף יש אינטראקציה עם אנשים חיצוניים.
ארבעה חודשים שהינו בקו חי"ר, ולאחריהם עברנו לאחד המחנות ברמת הגולן לאימון עם הטנקים. ולאחר כחודשיים במחנה הזה קרה משהו "נורא" (בדיעבד הוא היה אחד מהדברים המשמחים שקרו לי, ובהמשך תבינו למה). מיד לאחר שסיימתי את הטיפול השבועי בטנק, קפצתי ממנו אל הקרקע, ובנחיתה שברתי את רגלי. בתחילה חשבתי שמדובר בנקע רגיל, ואוכל להוציא כמה ימי גימלים ולהנות קצת בבית, ואכן קיבלתי את הגימלים. אלא מאוחר יותר התברר לי שגם לאחר תקופת הגימלים איני יכול לדרוך על רגלי. כתוצאה מהפציעה סופחתי לר"מ 2 ומשם שוחררתי זמנית מצה"ל בפרופיל 24 וסופחתי לר"מ ד (כלומר צה"ל לא רצה לנהל לי את הליך ההחלמה, ולכן שיחרר אותי זמנית, עד שיסתיים ההליך ואוכל לחזור לשירות).
התקופה עברה לה, אך הפרופיל באופן זמני נשאר נמוך מדי מכדי לחזור לפלוגה הקרבית. על אף שבדרך כלל אנשים כמוני מסופחים לפלוגת מפקדה של הגדוד, אבי הצליח בעזרת הפעלת קשרים שהיו לו לספח אותי לבסיס הקריה - קל"ב!!
הרגשתי כאילו יצאתי מעבדות לחירות. המחשבה שהייתי אמור לחזור לפלוגה הקרבית ולהעביר את זמני בטיפולים מעיקים בטנקים, עם שמירות מטרידות כל לילה, ובלי בנות - העבירה בי טראומה, שחלפה בין רגע כאשר סופחתי למחלקת השלישות שבקריה! אחחח.. סוף סוף אני חוזר כל יום הביתה! וכל כך הרבה בנות עם פטור נעליים! כולן כאן עם סנדלים! כל כך הרבה כפות רגליים חשופות שאני יכול לצפות בהן באין מפריע! מדהים!!!
התקופה הלא פשוטה שעברתי בשריון במשך יותר משנה, כמו גם תקופת ההחלמה מהפציעה, נתנה לי המון זמן שביזות בקריה. הייתי מש"ק שלישות בבסיס. יחד איתי הייתה עוד מש"קית שלישות בשם נטלי - בחורה יפהפיה עם שיער שחור, שכפות רגליה המדהימות נצפו מבעד סנדליה. בנוסף היה את המפקד שלנו - השליש אורי לחוץ הבית.
הרגשתי כאילו חזרתי לתיכון. לאחר הגן עדן שהיה לי עם מיטל במשך כשנה וחצי כתוצאה מכך שתפסה אותי מצלם את כפות רגליה, החלטתי לחזור לשגרה הזאת ולהתחיל לצלם את כפות רגלי החיילות הרבות שהסתובבו ברחבי הבסיס.
הגעתי בקביעות למועדון הבסיס, בו היו חיילות וחיילים מבלות ומבלים מידי יום. במקום הייתה ממש שכונה. בנות חלצו את סנדליהן באופן חופשי ונשארו יחפות לחלוטין אל מול עיניי השוזפות. כל כך הרבה בנות היו פשוט עם רגליים למעלה, שהרגשתי מאושר! הטלפון שלי לא הפסיק לצלם אינסוף תמונות של סוליות כפות רגליים מדהימות ויפהפיות של חיילות פצצות. המחשבה שבאותו הזמן, במקום להיות במקום המדהים הזה, הייתי עלול להיות באיזה חור בדרום הארץ, עושה שמירות באמצע הלילה, שהנוף היחיד הוא מדבר משעמם וחונק, העצימה את תחושת הסיפוק. לא המדבר הוא הנוף שלי, אלא כפות רגליהן של כל כך הרבה בנות!
בעודי נהנה ומצלם אל מול כל ההמולה, ככל הנראה מאחוריי עברה מישהי שקלטה מה אני עושה. הזום אל כפות רגלי חברותיה לבסיס הסגיר אותי ללא הרבה ספקות. כתגובה לכך, מבלי ששמתי לב היא שלפה את הטלפון שלה וצילמה את מעשיי. בנוסף היא גם צילמה את פניי, ושמרה את הסרטון המסגיר אצלה. לא ידעתי כלום על זה באותה העת.
בכל יום הייתי חוזר לביתי בשעה 17:00. ביתי היה במרחק קצרצר מהבסיס. יכולתי להגיע אליו בנסיעה של ארבע תחנות באוטובוס. ובביתי נהנתי מהתוצרת שנשמרה בגלריית הטלפון. כל כך הרבה סרטים מגרים על כפות רגלי הבנות בבסיס, שבהם צפיתי נונסטופ. אמנם הימים העילאיים של התיכון עם מיטל לא חזרו להם, אך לאחר תקופת היובש שהייתה לי בשריון, הרגשתי שיצאתי מעבדות לחירות, ונהנתי מכל רגע. בכל בוקר התייצבתי בבסיס ב-8:00, במוטיבציה גבוהה, לאור הידיעה על איזה תענוג הולך לחכות לי כל פעם.
זה קרה בבוקר יום ראשון, השעה 10:00. נכנסתי למשרד השלישות, וראיתי מחזה מדהים. נטלי - מש"קית השלישות, חברתי לתפקיד, יושבת על השולחן יחפה לחלוטין עם מדים מלאים, עם תנוחה מגרה, ומסתכלת עליי במבט משועשע. הייתי מופתע לחלוטין. זהו מחזה שלא ציפיתי לראות בכניסתי למשרד, שבדרך כלל היה משעמם עד כדי פיהוק, אל מול השליש השבוז לחוץ הבית. איברי הזדקר ופשוט בהיתי בכפות רגליה היפהפיות של נטלי, בעוד מבטה בחן אותי בקפידה.
- "אז מה איתן? פטיש לכפות רגליים, הא? במקום להיות פה ולעבוד, אתה הולך לצלם כפות רגליים! נו נו נו", זרקה לחלל האוויר.
- "מה?! מה פתאום, למה נראה לך?!", שאלתי כביכול במופתעות.
עם ההכחשה, מיד באה ההוכחה שבידיה. היא הראתה לי את הטלפון שלה, והציגה לי את הסרטון שבו רואים אותי מצלם את כפות רגלי הבנות הבסיס. פניי נראו שם בבירור, כך שלא באמת היה טעם להמשיך להכחיש.
- "היית שקוף מידי. ראיתי אותך עושה זום עם המצלמה שלך על כפות רגלי הבנות ולא היה קשה לעשות אחד ועוד אחד". אמרה.
נאנחתי. "שוב לא נזהרתי עם המצלמה", אמרתי לעצמי בראש.
- "דע לך שאני ממש בקטע הזה. מתה שעושים לי פוט-מסאז'. נהנית מכל רגע. ואין לי בעיה שגם תלקק ותסגוד אל כפות רגליי כרצונך. פעם היה לי חבר שגם אהב את זה, והרגשתי נעים בכפות הרגליים, עד שכבר הייתי מכורה לזה", אמרה.
באותו הרגע הרגשתי זרמים בגופי. אלוהים!! מדוע אתה נותן לי את כל הטוב הזה?! תודה!!! תודה!!!
ניסיתי לשמור על מראה שפוי וקולי עד כמה שיכולתי, אבל מסתבר שלא באמת יכולתי. הכמיהה שהייתה לי לכפות רגליה המדהימות פשוט הופגנה כלפי חוץ, עד שחיוכה של נטלי פשוט התרחב.
- "הבנתי שאתה גר כמה רחובות מפה. תופתע, אבל אני גרה שני רחובות לידך. אז מה אתה אומר, רוצה להתנסות עם כפות רגליי?", שאלה עם קול מגרה.
- "כןןן!!", עניתי בתאווה.
נטלי שוב חייכה לנוכח המראה הרעב שבפניי. "אוקיי. מחר תבוא עם בגדים אזרחיים בתיק. ואחרי שנסיים את היום, בוא לביתי יחד איתי. אמנם יהיו אנשים בבית, אבל נוכל להיות בחדרי ולסגור את הדלת, שם תוכל לסגוד לכפות רגליי בשקט וללא הפרעות. בינתיים שב תעבוד כאן, אני הולכת לנוח במועדון", סיכמה. נטלי קמה, נעלה את סנדליה, קרצה לי ויצאה מהמשרד.
נשארתי במשרד פעור פה, מנסה לעכל את מה שהתרחש פה. זה הגיוני שמה שהתרחש בתיכון הולך להתרחש מעכשיו גם בצבא? האם מכאן ואילך אזכה לסגוד לכפות רגליה המדהימות של נטלי, ועוד ללא מטלות שאצטרך להגיש בשביל להשיג את זה? האם השירות הצבאי שלי מעתה יהיה גן העדן החדש שלי? מהרושם שהיה לי עד כה זה מה שאכן הולך לקרות. וכן קיוויתי בכל מאודי שאכן זה מה שיתרחש.
באותו היום חזרתי הביתה נרגש. כן! גן העדן שלי הולך לחזור! החוויה השמימית שחוויתי בתיכון הולכת להיות מועתקת גם לצבא. ונשאר לי עוד שנה להיות פה! וואו, כל כך הרבה עונג מחכה לי!
הכנתי את התיק למחר. לא שכחתי את דבריה של נטלי על להביא בגדים אזרחיים. תחבתי אותם לתיקי, וחשבתי על ההולך להתרחש מחר אחרי סיום היום!
יום המחרת הגיע. קמתי בבוקר כמו פנתר. צחצחתי שיניים עם לב פועם מהתרגשות. כל מחשבותיי התרכזו על סיום היום. על הגן עדן שמצפה לי, שבו אזכה לסגוד לכפות רגליה המדהימות של נטלי.
הגעתי לבסיס, מתרגש לראות את נטלי ואת תגובתה על המצפה לנו. לאחר ארוחת הבוקר שבה נטלי לא נכחה הלכתי לכיוון המשרד. ראיתי את נטלי כבר נמצאת שם.
- "בוקר טוב איתן", אמרה. "אז מה? הבאת בגדים אזרחיים כפי שביקשתי?" שאלה.
- "בוודאי! איך אוכל לשכוח משהו שעלול לעכב את התענוג שמצפה לי?" עניתי.
נטלי חייכה. "טוב מאוד!", אמרה. "אז כמו אתמול, בינתיים תעבוד, אני הולכת להנות במועדון".
- "אין בעיה גברתי", עניתי. "תהני לך", אמרתי. שתרגיש הכי נוח שאפשר, העיקר שבסוף היום תעניק לי את המתנה היקרה שלה - כפות רגליה. נטלי שוב חייכה ויצאה מהמשרד בנינוחות.
היום עבר כמו מסטיק. האימרה שכאשר מחכים למשהו בציפייה עזה אז הזמן נעצר, היא אכן נכונה. אך בסופו של דבר, היום המטריד הסתיים לו וחלף. השעה 17:00 כמעט הגיעה. נטלי שבה למשרד.
- "אוקיי, אתה מוכן?", שאלה.
- "מוכן", עניתי.
נסענו באוטובוס לכיוון ביתה. אכן ביתה היה בקרבת ביתי, שני רחובות סמוכים ממנו. על אף הקרבה הזאת, מעולם לא פגשתי את נטלי לפני שהגעתי לקריה. היא למדה בתיכון אחר, וכנראה גם אם הייתי רואה אותה, לא הייתי מצליח לזכור אותה, לאור החוויות שקרו לי בתיכון שלי, שמשכו את כל תשומת ליבי מהשפעות חיצוניות.
ירדנו מהאוטובוס אחרי כמה דקות בודדות. ככל שהתקרבנו ליעד, התרגשותי הלכה וגברה. אחרי הליכה קצרה היינו במפתן ביתה. נטלי גרה בבית פרטי מפואר. שתי קומות היו לו, חצר ענקית עם כלב שמסתובב בו, וגנן שמסדר את הצמחייה.
נהיה ברור לי איך נטלי הגיעה לקריה - מן הסתם לאביה העשיר יש אינסוף קשרים בכל מקום במדינה הזאת.
נכנסנו לביתה המפואר - עוזרי בית מכל עבר מנקים ומבשלים.
"אוקיי, בוא לא נבזבז זמן ונלך לחדר", אמרה. הלכנו לכיוון חדרה, כמעט ולא יכולתי לנשום מהתרגשות.
"טוב, תחליף בגדים במקלחת, בוא נעיף את המדים האלה ונתחיל להנות, מה אתה אומר?", שאלה, ואני מרוב אושר הייתי חסר מילים.
נכנסתי למקלחת והחלפתי בגדים במהירות, לא מפסיק לחשוב על מה שהולך להתרחש בעוד כמה רגעים. נטלי החליפה את בגדיה בחדרה.
לאחר דקה וחצי הייתי כולי על אזרחי, ניגשתי במהירות לכיוון חדרה של נטלי והקשתי על דלתה כדי לוודא שהיא סיימה להתלבש.
"כנס", אמרה. פתחתי את הדלת, ומראה עיניי הפך אותי לאדם עוד יותר מאושר. נטלי נראתה סקסית בצורה שלא חזיתי מעולם. "וואוווו!!", אמרתי לנוכח המראה המרהיב שלה, והיא חייכה מסיפוק.
- "לא איכפת לך שאני אעשן תוך כדי, נכון?" שאלה.
- "זה הדבר האחרון שיפריע לי", עניתי ללא היסוס. שנטלי תרגיש הכי בנוח שאפשר, כך אוכל להנות מכפות רגליה בצורה אופטימלית.
- "מצוין, אגב - לא שטפתי את כפות רגליי, והן ריחניות ומלוכלכות, איכפת לך?", שאלה.
- "מה זה משנה אם הן נקיות או מלוכלכות?", שאלתי. "גם ככה עוד שנייה אני הולך להבריק לך אותן היטב עם לשוני".
נטלי צחקה. "חחח..צודק! אז בוא נתחיל. אתה רשאי להתחיל לסגוד".
נטלי הסתובבה על בטנה, והכל התחיל...
זה אכן קורה!! לשוני נוגעת בסוליות רגליה של נטלי! זה קורה!!! אחחח... כפות רגליים רכות וטעימות מאין כמותן! נישקתי אותן! נשמתי אותן! אכלתי אותן! מצצתי כל אצבע ואצבע מאצבעות רגליה הסקסיות! אני בשמים! הלוואי שהעונג הזה לא יגמר לעולם! לשוני לא פספסה אפילו מילימטר מכפות רגליה הסקסיות של נטלי! תוך כדי הסגידה שלי לכפות רגליה, החלפנו תנוחות מפעם לפעם. שכרון החושים שלי עלה ככל שעבר הזמן, ומידי פעם עיניי הציצו אל נטלי לראות אם גם לה נוח מהמצב, ואכן ראיתי אותה מתענגת. הייתי המאושר באדם. במשך כ-3 שעות סגדתי בתאווה לכפות רגליה. הסשן בסופו של דבר הסתיים בפוטג'וב (היא מאוננת לי עם כפות רגליה) ואורגזמה בשיא הכוח!
לאחר סיום הסגידה לכפות רגליה, אמה של נטלי קראה לה מלמטה כדי שתגיע לאכול ארוחת ערב מפוארת.
- "היה ממש כיף", אמרה. "מוטב שניפרד להיום. אל תדאג, יהיו לנו עוד הרבה מפגשים כאלו".
- "היה לי מדהים!", השבתי לה. "תודה לך מקרב לב! מקווה לפגוש אותך במפגשים כאלו מידי יום!".
- "אכן היה כיף", ענתה. "אני אעדכן אותך כל פעם שנפגש".
נפרדנו, שבתי אל ביתי כאדם מאושר! מכאן ואילך לא יכולתי להפסיק לחשוב על נטלי.
נפגשנו בביתה של נטלי כמעט מידי יום, כולל שישי-שבת, שבכל יום סגדתי לכפות רגליה הסקסיות במשך שעות! שנינו נהנינו מהסשנים הללו, ולא הסתרנו זאת אחד מהשנייה.
אף אחד מהחיילים בבסיס לא היה מודע ליחסים שלי עם נטלי. מידי פעם, כאשר לא חששנו שמישהו יכנס למשרד, הרימה נטלי את כפות רגליה היחפות על השולחן ואיפשרה לי ללקק את כפות רגליה לאורכן ולרוחבן. אחחח.. לא רציתי שהרגעים הללו יסתיימו לעולם!
אין ספק שהחוויות שלי עם נטלי אף גברו על פני החוויות שהיו לי עם מיטל. אמנם זכיתי לסגוד לכפות רגליה של מיטל ולהנות מכל רגע, אך הסייגים שהיא הציבה לי, שכללו טיימר ועמידה בזמנים באופן מדויק, עם מטלות שהייתי צריך להגיש לה מידי יום, ללא ספק מנעו ממני להגיע למיטב הסיפוק, שאליו זכיתי להגיע עם נטלי.
יחסיי הפוט פטישיסטים עם נטלי נמשכו אף לאחר השחרור מצה"ל. במשך כחצי שנה לאחר השחרור המשכנו להיפגש כמעט מידי יום למפגשי פטיש לכפות רגליים שלא יוכלו להישכח ממני לעולם. לאחר מכן נטלי טסה לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה לכמה חודשים, ובמשך התקופה הזאת הרגשתי ריקנות וחוסר. הייתי מכור לכפות רגליה, וברגע שהן לא היו בנמצא, התחלתי פשוט להשתגע.
לעתים הייתה מגרה אותי בהודעות ווטסאפ מפתות: "כפות הרגליים שלי מלוכלכות. הלשון שלך חסרה כדי להבריק אותן". ואני השתגעתי. תחזרי אליי! אני זקוק לך!
לאחר שחזרה לארץ התברר לי שהפגישות שלנו לא ימשכו, היות ונטלי הכירה בחור שמצא חן בעיניה. בתחילה עוד היו לי איזושהן תקוות שהסשנים הפוט פטישיסטים שלנו יחזרו לקדמותן, ואוכל לחזור לסגוד לכפות רגליה בתאווה כבתחילה. אלא שבשלב מאוחר יותר משפחתה של נטלי עברה דירה לארה"ב לצרכי עבודה, ונטלי בחרה להצטרף אליהם. בשלב זה הבנתי שהיחסים שלי עם נטלי לא יחזרו עוד. הצער מילא את ליבי, ואיתו גם הסתכלות קדימה. הגיע הזמן להמשיך בחיי ולמצוא חוויות חדשות.
את החוויות שהיו לי עם נטלי היה קשה לשחזר לאחר מכן. גם הבחורות שזכיתי לסגוד לכפות רגליהן מכאן ואילך, לא הצליחו לספק אותי בעוצמות כאלו כמו העוצמות שאליהן הגעתי בסשנים שלי עם נטלי. עד לתקופה שבה עברתי לדירת שותפים...
על חוויותיי הפוט פטישיסטיות שקרו לי לאחר פרשת נטלי, עוד אדבר בפרק הבא.
סיימנו את האימון מתקדם, משם עברנו היישר לקו חי"ר באחת מערי השומרון. אמנם המקום לא היה מי יודע מה סימפטי, אלא ששמחתי סוף סוף להתרחק מהמדבר המדכא שבו שהיתי במשך שמונה חודשים לא פשוטים. סוף סוף רואים משהו חוץ מחול. סוף סוף יש אינטראקציה עם אנשים חיצוניים.
ארבעה חודשים שהינו בקו חי"ר, ולאחריהם עברנו לאחד המחנות ברמת הגולן לאימון עם הטנקים. ולאחר כחודשיים במחנה הזה קרה משהו "נורא" (בדיעבד הוא היה אחד מהדברים המשמחים שקרו לי, ובהמשך תבינו למה). מיד לאחר שסיימתי את הטיפול השבועי בטנק, קפצתי ממנו אל הקרקע, ובנחיתה שברתי את רגלי. בתחילה חשבתי שמדובר בנקע רגיל, ואוכל להוציא כמה ימי גימלים ולהנות קצת בבית, ואכן קיבלתי את הגימלים. אלא מאוחר יותר התברר לי שגם לאחר תקופת הגימלים איני יכול לדרוך על רגלי. כתוצאה מהפציעה סופחתי לר"מ 2 ומשם שוחררתי זמנית מצה"ל בפרופיל 24 וסופחתי לר"מ ד (כלומר צה"ל לא רצה לנהל לי את הליך ההחלמה, ולכן שיחרר אותי זמנית, עד שיסתיים ההליך ואוכל לחזור לשירות).
התקופה עברה לה, אך הפרופיל באופן זמני נשאר נמוך מדי מכדי לחזור לפלוגה הקרבית. על אף שבדרך כלל אנשים כמוני מסופחים לפלוגת מפקדה של הגדוד, אבי הצליח בעזרת הפעלת קשרים שהיו לו לספח אותי לבסיס הקריה - קל"ב!!
הרגשתי כאילו יצאתי מעבדות לחירות. המחשבה שהייתי אמור לחזור לפלוגה הקרבית ולהעביר את זמני בטיפולים מעיקים בטנקים, עם שמירות מטרידות כל לילה, ובלי בנות - העבירה בי טראומה, שחלפה בין רגע כאשר סופחתי למחלקת השלישות שבקריה! אחחח.. סוף סוף אני חוזר כל יום הביתה! וכל כך הרבה בנות עם פטור נעליים! כולן כאן עם סנדלים! כל כך הרבה כפות רגליים חשופות שאני יכול לצפות בהן באין מפריע! מדהים!!!
התקופה הלא פשוטה שעברתי בשריון במשך יותר משנה, כמו גם תקופת ההחלמה מהפציעה, נתנה לי המון זמן שביזות בקריה. הייתי מש"ק שלישות בבסיס. יחד איתי הייתה עוד מש"קית שלישות בשם נטלי - בחורה יפהפיה עם שיער שחור, שכפות רגליה המדהימות נצפו מבעד סנדליה. בנוסף היה את המפקד שלנו - השליש אורי לחוץ הבית.
מחזות נפוצים בקריה
הרגשתי כאילו חזרתי לתיכון. לאחר הגן עדן שהיה לי עם מיטל במשך כשנה וחצי כתוצאה מכך שתפסה אותי מצלם את כפות רגליה, החלטתי לחזור לשגרה הזאת ולהתחיל לצלם את כפות רגלי החיילות הרבות שהסתובבו ברחבי הבסיס.
הגעתי בקביעות למועדון הבסיס, בו היו חיילות וחיילים מבלות ומבלים מידי יום. במקום הייתה ממש שכונה. בנות חלצו את סנדליהן באופן חופשי ונשארו יחפות לחלוטין אל מול עיניי השוזפות. כל כך הרבה בנות היו פשוט עם רגליים למעלה, שהרגשתי מאושר! הטלפון שלי לא הפסיק לצלם אינסוף תמונות של סוליות כפות רגליים מדהימות ויפהפיות של חיילות פצצות. המחשבה שבאותו הזמן, במקום להיות במקום המדהים הזה, הייתי עלול להיות באיזה חור בדרום הארץ, עושה שמירות באמצע הלילה, שהנוף היחיד הוא מדבר משעמם וחונק, העצימה את תחושת הסיפוק. לא המדבר הוא הנוף שלי, אלא כפות רגליהן של כל כך הרבה בנות!
בעודי נהנה ומצלם אל מול כל ההמולה, ככל הנראה מאחוריי עברה מישהי שקלטה מה אני עושה. הזום אל כפות רגלי חברותיה לבסיס הסגיר אותי ללא הרבה ספקות. כתגובה לכך, מבלי ששמתי לב היא שלפה את הטלפון שלה וצילמה את מעשיי. בנוסף היא גם צילמה את פניי, ושמרה את הסרטון המסגיר אצלה. לא ידעתי כלום על זה באותה העת.
"אל תזוזו בנות! כפות רגליים אליי!"
בכל יום הייתי חוזר לביתי בשעה 17:00. ביתי היה במרחק קצרצר מהבסיס. יכולתי להגיע אליו בנסיעה של ארבע תחנות באוטובוס. ובביתי נהנתי מהתוצרת שנשמרה בגלריית הטלפון. כל כך הרבה סרטים מגרים על כפות רגלי הבנות בבסיס, שבהם צפיתי נונסטופ. אמנם הימים העילאיים של התיכון עם מיטל לא חזרו להם, אך לאחר תקופת היובש שהייתה לי בשריון, הרגשתי שיצאתי מעבדות לחירות, ונהנתי מכל רגע. בכל בוקר התייצבתי בבסיס ב-8:00, במוטיבציה גבוהה, לאור הידיעה על איזה תענוג הולך לחכות לי כל פעם.
זה קרה בבוקר יום ראשון, השעה 10:00. נכנסתי למשרד השלישות, וראיתי מחזה מדהים. נטלי - מש"קית השלישות, חברתי לתפקיד, יושבת על השולחן יחפה לחלוטין עם מדים מלאים, עם תנוחה מגרה, ומסתכלת עליי במבט משועשע. הייתי מופתע לחלוטין. זהו מחזה שלא ציפיתי לראות בכניסתי למשרד, שבדרך כלל היה משעמם עד כדי פיהוק, אל מול השליש השבוז לחוץ הבית. איברי הזדקר ופשוט בהיתי בכפות רגליה היפהפיות של נטלי, בעוד מבטה בחן אותי בקפידה.
נטלי יושבת על השולחן יחפה
- "אז מה איתן? פטיש לכפות רגליים, הא? במקום להיות פה ולעבוד, אתה הולך לצלם כפות רגליים! נו נו נו", זרקה לחלל האוויר.
- "מה?! מה פתאום, למה נראה לך?!", שאלתי כביכול במופתעות.
עם ההכחשה, מיד באה ההוכחה שבידיה. היא הראתה לי את הטלפון שלה, והציגה לי את הסרטון שבו רואים אותי מצלם את כפות רגלי הבנות הבסיס. פניי נראו שם בבירור, כך שלא באמת היה טעם להמשיך להכחיש.
- "היית שקוף מידי. ראיתי אותך עושה זום עם המצלמה שלך על כפות רגלי הבנות ולא היה קשה לעשות אחד ועוד אחד". אמרה.
נאנחתי. "שוב לא נזהרתי עם המצלמה", אמרתי לעצמי בראש.
- "דע לך שאני ממש בקטע הזה. מתה שעושים לי פוט-מסאז'. נהנית מכל רגע. ואין לי בעיה שגם תלקק ותסגוד אל כפות רגליי כרצונך. פעם היה לי חבר שגם אהב את זה, והרגשתי נעים בכפות הרגליים, עד שכבר הייתי מכורה לזה", אמרה.
באותו הרגע הרגשתי זרמים בגופי. אלוהים!! מדוע אתה נותן לי את כל הטוב הזה?! תודה!!! תודה!!!
ניסיתי לשמור על מראה שפוי וקולי עד כמה שיכולתי, אבל מסתבר שלא באמת יכולתי. הכמיהה שהייתה לי לכפות רגליה המדהימות פשוט הופגנה כלפי חוץ, עד שחיוכה של נטלי פשוט התרחב.
- "הבנתי שאתה גר כמה רחובות מפה. תופתע, אבל אני גרה שני רחובות לידך. אז מה אתה אומר, רוצה להתנסות עם כפות רגליי?", שאלה עם קול מגרה.
- "כןןן!!", עניתי בתאווה.
נטלי שוב חייכה לנוכח המראה הרעב שבפניי. "אוקיי. מחר תבוא עם בגדים אזרחיים בתיק. ואחרי שנסיים את היום, בוא לביתי יחד איתי. אמנם יהיו אנשים בבית, אבל נוכל להיות בחדרי ולסגור את הדלת, שם תוכל לסגוד לכפות רגליי בשקט וללא הפרעות. בינתיים שב תעבוד כאן, אני הולכת לנוח במועדון", סיכמה. נטלי קמה, נעלה את סנדליה, קרצה לי ויצאה מהמשרד.
נשארתי במשרד פעור פה, מנסה לעכל את מה שהתרחש פה. זה הגיוני שמה שהתרחש בתיכון הולך להתרחש מעכשיו גם בצבא? האם מכאן ואילך אזכה לסגוד לכפות רגליה המדהימות של נטלי, ועוד ללא מטלות שאצטרך להגיש בשביל להשיג את זה? האם השירות הצבאי שלי מעתה יהיה גן העדן החדש שלי? מהרושם שהיה לי עד כה זה מה שאכן הולך לקרות. וכן קיוויתי בכל מאודי שאכן זה מה שיתרחש.
באותו היום חזרתי הביתה נרגש. כן! גן העדן שלי הולך לחזור! החוויה השמימית שחוויתי בתיכון הולכת להיות מועתקת גם לצבא. ונשאר לי עוד שנה להיות פה! וואו, כל כך הרבה עונג מחכה לי!
הכנתי את התיק למחר. לא שכחתי את דבריה של נטלי על להביא בגדים אזרחיים. תחבתי אותם לתיקי, וחשבתי על ההולך להתרחש מחר אחרי סיום היום!
יום המחרת הגיע. קמתי בבוקר כמו פנתר. צחצחתי שיניים עם לב פועם מהתרגשות. כל מחשבותיי התרכזו על סיום היום. על הגן עדן שמצפה לי, שבו אזכה לסגוד לכפות רגליה המדהימות של נטלי.
הגעתי לבסיס, מתרגש לראות את נטלי ואת תגובתה על המצפה לנו. לאחר ארוחת הבוקר שבה נטלי לא נכחה הלכתי לכיוון המשרד. ראיתי את נטלי כבר נמצאת שם.
- "בוקר טוב איתן", אמרה. "אז מה? הבאת בגדים אזרחיים כפי שביקשתי?" שאלה.
- "בוודאי! איך אוכל לשכוח משהו שעלול לעכב את התענוג שמצפה לי?" עניתי.
נטלי חייכה. "טוב מאוד!", אמרה. "אז כמו אתמול, בינתיים תעבוד, אני הולכת להנות במועדון".
- "אין בעיה גברתי", עניתי. "תהני לך", אמרתי. שתרגיש הכי נוח שאפשר, העיקר שבסוף היום תעניק לי את המתנה היקרה שלה - כפות רגליה. נטלי שוב חייכה ויצאה מהמשרד בנינוחות.
היום עבר כמו מסטיק. האימרה שכאשר מחכים למשהו בציפייה עזה אז הזמן נעצר, היא אכן נכונה. אך בסופו של דבר, היום המטריד הסתיים לו וחלף. השעה 17:00 כמעט הגיעה. נטלי שבה למשרד.
- "אוקיי, אתה מוכן?", שאלה.
- "מוכן", עניתי.
נסענו באוטובוס לכיוון ביתה. אכן ביתה היה בקרבת ביתי, שני רחובות סמוכים ממנו. על אף הקרבה הזאת, מעולם לא פגשתי את נטלי לפני שהגעתי לקריה. היא למדה בתיכון אחר, וכנראה גם אם הייתי רואה אותה, לא הייתי מצליח לזכור אותה, לאור החוויות שקרו לי בתיכון שלי, שמשכו את כל תשומת ליבי מהשפעות חיצוניות.
ירדנו מהאוטובוס אחרי כמה דקות בודדות. ככל שהתקרבנו ליעד, התרגשותי הלכה וגברה. אחרי הליכה קצרה היינו במפתן ביתה. נטלי גרה בבית פרטי מפואר. שתי קומות היו לו, חצר ענקית עם כלב שמסתובב בו, וגנן שמסדר את הצמחייה.
נהיה ברור לי איך נטלי הגיעה לקריה - מן הסתם לאביה העשיר יש אינסוף קשרים בכל מקום במדינה הזאת.
נכנסנו לביתה המפואר - עוזרי בית מכל עבר מנקים ומבשלים.
"אוקיי, בוא לא נבזבז זמן ונלך לחדר", אמרה. הלכנו לכיוון חדרה, כמעט ולא יכולתי לנשום מהתרגשות.
"טוב, תחליף בגדים במקלחת, בוא נעיף את המדים האלה ונתחיל להנות, מה אתה אומר?", שאלה, ואני מרוב אושר הייתי חסר מילים.
נכנסתי למקלחת והחלפתי בגדים במהירות, לא מפסיק לחשוב על מה שהולך להתרחש בעוד כמה רגעים. נטלי החליפה את בגדיה בחדרה.
לאחר דקה וחצי הייתי כולי על אזרחי, ניגשתי במהירות לכיוון חדרה של נטלי והקשתי על דלתה כדי לוודא שהיא סיימה להתלבש.
"כנס", אמרה. פתחתי את הדלת, ומראה עיניי הפך אותי לאדם עוד יותר מאושר. נטלי נראתה סקסית בצורה שלא חזיתי מעולם. "וואוווו!!", אמרתי לנוכח המראה המרהיב שלה, והיא חייכה מסיפוק.
- "לא איכפת לך שאני אעשן תוך כדי, נכון?" שאלה.
- "זה הדבר האחרון שיפריע לי", עניתי ללא היסוס. שנטלי תרגיש הכי בנוח שאפשר, כך אוכל להנות מכפות רגליה בצורה אופטימלית.
- "מצוין, אגב - לא שטפתי את כפות רגליי, והן ריחניות ומלוכלכות, איכפת לך?", שאלה.
- "מה זה משנה אם הן נקיות או מלוכלכות?", שאלתי. "גם ככה עוד שנייה אני הולך להבריק לך אותן היטב עם לשוני".
נטלי צחקה. "חחח..צודק! אז בוא נתחיל. אתה רשאי להתחיל לסגוד".
נטלי הסתובבה על בטנה, והכל התחיל...
הסגידה לכפות רגליה של נטלי
זה אכן קורה!! לשוני נוגעת בסוליות רגליה של נטלי! זה קורה!!! אחחח... כפות רגליים רכות וטעימות מאין כמותן! נישקתי אותן! נשמתי אותן! אכלתי אותן! מצצתי כל אצבע ואצבע מאצבעות רגליה הסקסיות! אני בשמים! הלוואי שהעונג הזה לא יגמר לעולם! לשוני לא פספסה אפילו מילימטר מכפות רגליה הסקסיות של נטלי! תוך כדי הסגידה שלי לכפות רגליה, החלפנו תנוחות מפעם לפעם. שכרון החושים שלי עלה ככל שעבר הזמן, ומידי פעם עיניי הציצו אל נטלי לראות אם גם לה נוח מהמצב, ואכן ראיתי אותה מתענגת. הייתי המאושר באדם. במשך כ-3 שעות סגדתי בתאווה לכפות רגליה. הסשן בסופו של דבר הסתיים בפוטג'וב (היא מאוננת לי עם כפות רגליה) ואורגזמה בשיא הכוח!
לאחר סיום הסגידה לכפות רגליה, אמה של נטלי קראה לה מלמטה כדי שתגיע לאכול ארוחת ערב מפוארת.
- "היה ממש כיף", אמרה. "מוטב שניפרד להיום. אל תדאג, יהיו לנו עוד הרבה מפגשים כאלו".
- "היה לי מדהים!", השבתי לה. "תודה לך מקרב לב! מקווה לפגוש אותך במפגשים כאלו מידי יום!".
- "אכן היה כיף", ענתה. "אני אעדכן אותך כל פעם שנפגש".
נפרדנו, שבתי אל ביתי כאדם מאושר! מכאן ואילך לא יכולתי להפסיק לחשוב על נטלי.
נפגשנו בביתה של נטלי כמעט מידי יום, כולל שישי-שבת, שבכל יום סגדתי לכפות רגליה הסקסיות במשך שעות! שנינו נהנינו מהסשנים הללו, ולא הסתרנו זאת אחד מהשנייה.
אף אחד מהחיילים בבסיס לא היה מודע ליחסים שלי עם נטלי. מידי פעם, כאשר לא חששנו שמישהו יכנס למשרד, הרימה נטלי את כפות רגליה היחפות על השולחן ואיפשרה לי ללקק את כפות רגליה לאורכן ולרוחבן. אחחח.. לא רציתי שהרגעים הללו יסתיימו לעולם!
אין ספק שהחוויות שלי עם נטלי אף גברו על פני החוויות שהיו לי עם מיטל. אמנם זכיתי לסגוד לכפות רגליה של מיטל ולהנות מכל רגע, אך הסייגים שהיא הציבה לי, שכללו טיימר ועמידה בזמנים באופן מדויק, עם מטלות שהייתי צריך להגיש לה מידי יום, ללא ספק מנעו ממני להגיע למיטב הסיפוק, שאליו זכיתי להגיע עם נטלי.
יחסיי הפוט פטישיסטים עם נטלי נמשכו אף לאחר השחרור מצה"ל. במשך כחצי שנה לאחר השחרור המשכנו להיפגש כמעט מידי יום למפגשי פטיש לכפות רגליים שלא יוכלו להישכח ממני לעולם. לאחר מכן נטלי טסה לטיול אחרי צבא בדרום אמריקה לכמה חודשים, ובמשך התקופה הזאת הרגשתי ריקנות וחוסר. הייתי מכור לכפות רגליה, וברגע שהן לא היו בנמצא, התחלתי פשוט להשתגע.
לעתים הייתה מגרה אותי בהודעות ווטסאפ מפתות: "כפות הרגליים שלי מלוכלכות. הלשון שלך חסרה כדי להבריק אותן". ואני השתגעתי. תחזרי אליי! אני זקוק לך!
לאחר שחזרה לארץ התברר לי שהפגישות שלנו לא ימשכו, היות ונטלי הכירה בחור שמצא חן בעיניה. בתחילה עוד היו לי איזושהן תקוות שהסשנים הפוט פטישיסטים שלנו יחזרו לקדמותן, ואוכל לחזור לסגוד לכפות רגליה בתאווה כבתחילה. אלא שבשלב מאוחר יותר משפחתה של נטלי עברה דירה לארה"ב לצרכי עבודה, ונטלי בחרה להצטרף אליהם. בשלב זה הבנתי שהיחסים שלי עם נטלי לא יחזרו עוד. הצער מילא את ליבי, ואיתו גם הסתכלות קדימה. הגיע הזמן להמשיך בחיי ולמצוא חוויות חדשות.
את החוויות שהיו לי עם נטלי היה קשה לשחזר לאחר מכן. גם הבחורות שזכיתי לסגוד לכפות רגליהן מכאן ואילך, לא הצליחו לספק אותי בעוצמות כאלו כמו העוצמות שאליהן הגעתי בסשנים שלי עם נטלי. עד לתקופה שבה עברתי לדירת שותפים...
על חוויותיי הפוט פטישיסטיות שקרו לי לאחר פרשת נטלי, עוד אדבר בפרק הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה